אימהות

<p>&quot;כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה&#8230;&quot; &quot;מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק&#8230;&quot; &quot;לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ&quot; ליל הסדר &#8211; מה נשתנה בעצם? גברים שמספרים סיפורי גבורה של גברים, מאב לבנו והאם והבת נשכחות, נוכחות כרואות ואינן נראות ואינן מדוברות או מסופרות. והרי שום דבר מהסיפורים [&hellip;]</p>

<p>אנחנו מנסים להיכנס להריון כבר כמה שנים. בחודשים האחרונים הגענו למרפאת פוריות ונעזרים ברפואה המערבית כדי להביא עוד ילד.ה לעולם. למדתי המון בחודשים האלה, על מה שעוברות אינספור נשים עם בעיות פוריות. פניתי לקבוצת 'טיפולי פוריות &#8211; תמיכה עד להצלחה' כדי לעזור לי במחקר ולהבין מכמה שיותר נשים מה הכי כואב בתהליך הזה. ריכזתי פה [&hellip;]</p>

<p>אז האיש שלי ואני מנסים בשלוש+ שנים האחרונות להביא עוד ילד.ה לעולם, אחות לילדה המהממת שכבר יש לנו. היא בת 4. היא הגיעה אחרי שנתיים של ניסיונות והפלה באמצע, אבל בלי שום התערבות רפואית. כשהיא הייתה בת שנה חשבנו שנתחיל לנסות וכשזה יקרה, זה יקרה. אחרי שנה חשבנו לנו שאם זה לא קרה עד כה, [&hellip;]</p>

<p>נגמרו החגים. נגמרו התירוצים. נגמרו החופשים הנראים לעין בזמן הקרוב. הילדה בגן. האימא מול המחשב. עובדת. כותבת. הבטן מלאה בפחד. כל הפוטנציאל הזה שרודף אותי כמו צל. אני יודעת לאן אני יכולה להמריא והזינוק מפחיד אותי. פחד מהסוג שמשתק. מהסוג שמעלה לך כל סיבה אפשרית למה עדיף שלא. למה לחזור לאלף ואחד דברים פחות חשובים. [&hellip;]</p>

<p>רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים, אני רוצה להעביר מסר להורים. מהילדה הקטנה והלא מקובלת שהייתי. היישר לאלה ששולחים את הילדותים שלהןם השבוע לחזית הכשל החברתי במדינה שלנו ומפקיד אותןם בידי משרד החינוך. יש לי בעיית זיכרון קשה. או שמא מדובר בהדחקה. (כשאדע אעדכן אתכן) אני הייתי ילדה שברירית ורגישה. הייתי פגיעה וחלשה ואיפהשהוא שם, בתחתית [&hellip;]</p>

<p>קראתי במקרה את סיפורה של סמנתה סמית' בפוסט שכתב יאיר נבות, עיתונאי ובשנים האחרונות הכתב של ידיעות אחרונות וקול ישראל במוסקבה. ביקשתי את רשותו לפרסם את זה גם כאן, כי זו השראה מדהימה להקשבה לילדה ונתינת במה מדהימה לקול של התום והתקווה שילדות מביאות לעולם. מקווה שכולנו כהורים נשכיל להקשיב להן ולהדהד את הקולות שלהן. &quot;הביטו בתמונתה [&hellip;]</p>

<p>להיות חלק מקבוצות נשים וירטואליות זו מתנה נהדרת לחיים שלי. אני מכירה ככה נשים נפלאות ולומדת מהן המון ומתרשמת תמיד מהאומץ שלהן. אינטימיות ומרחב בטוח לנשים זה חסד אמיתי. ככה הגעתי לטקסט הזה, שאישה חשפה בקבוצת פייסבוק סודית, בשמה המלא. ככה למדתי שיש כנראה נשים וגברים רבים שנאלצים להתמודד עם הרטבות לילה בגיל מבוגר, בבדידות [&hellip;]</p>

<p>לפני שהייתי אימא לא באמת הייתי מודעת לאפליה בשוק העבודה. ידעתי על פערי השכר. אבל לא חוויתי את זה על בשרי. בהריון עידן התמימות חלף. הבנתי שההזדמנויות שאני אקבל שונות בתכלית מזה של בן זוגי. וזה קשור לגמרי להיותי היולדת והאימא של העובר הנפלא שבבטן שלי. הצריבה הזאת תישאר לי לכל החיים ולכן הטקסט הזה [&hellip;]</p>

<p>יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג [&hellip;]</p>

<p>כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז [&hellip;]</p>

<p>את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר [&hellip;]</p>

<p>גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא [&hellip;]</p>

<p>דנה בן יאיר בת ה-11 נפטרה בשבוע שעבר, אחרי התמודדות מדהימה עם מחלת הסרטן וכשזה היה כבר מאחוריה, זיהום פתאומי הוביל להתדרדרות מהירה ולפטירתה. אני מכירה את שמעון מהצבא, הוא דוד של דנה. במהלך החודשים הוא שיתף בהתמודדות של הילדה הקטנה והאמיצה הזאת עם המחלה הנוראית הזאת. זה הרגיש כאילו הגרוע מכל מאחוריה ואז ההודעה [&hellip;]</p>

<p>כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? &quot;לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי [&hellip;]</p>

<p>מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר [&hellip;]</p>

<p>נירית שרון היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית מוכרת ופעילה, היא  בת 62, נשואה באהבה גדולה ויש לה 3 בנים. היא השראה מדהימה לאקטיביזם שיש בו חיבור לנשיות, לרוחניות ולחיוביות, שזה שילוב נדיר ולכן היה לי חשוב לראיין אותה ולהבין איך היא עושה את זה. איך התחלת לפסל וליצור? ככשהייתי נערה יצרתי מכל הבא ליד, אבל לא היו יותר [&hellip;]</p>

<p>שבוע ההנקה חל השבוע וכל יום חשבתי לעצמי שאני צריכה לכתוב. אני הרי מניקה כבר שנתיים ו8, זה חלק מרכזי מהזהות וההורות שלי.  אבל זה נדחה ונדחה. משהו הפריע לי לשבת ולכתוב את זה ורק אתמול בלילה בעצם הבנתי למה. הנקה זה מורכב וזה מגלם בתוכו את כל מה שאני אוהבת באימהות יחד עם כל [&hellip;]</p>

<p>אני כבר כמה חודשים (אולי שנה) מדברת בטלפון עם אישה חרדית. זתומרת היא מדברת איתי. יש לה טלפון כשר והוא לפעמים אצל בעלה. אז היא ביקשה שרק היא תתקשר והיא אכן מתקשרת. אני לא רוצה להרחיב כי ביקשתי ממנה לכתוב את הדברים שדיברנו עליהם כדי לתת לה קול. אבל היא סרבה ואני מכבדת את זה. [&hellip;]</p>

<p>תמיד רציתי כלבה מגיל מאוד צעיר ואיכשהוא, הגורל זימן לי רק כלבים. חמודים, מקסימים, מתוקים, אבל זכרים. לפני חודש+ התגלגלה אלינו כלבה לאומנה. הוטרינרית לא מצאה שבב ונאלצנו לקבל החלטה אם לעקר אותה או לא. התלבטתי. בתור אישה ואימא, בזהות שלי הייתי אימא הרבה לפני שהילדה שלי נולדה. זה חלק מהותי ממי שאני. הלידה, ההנקה, החוויה [&hellip;]</p>

<p>זה לא סוד שאני מכורה קשות לקבוצות פייסבוק של נשים. כבר כתבתי על זה, שקבוצות נשים ישנו את העולם. לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה Supergirl זה אופי שהתגלתה כקבוצה קסומה של נשים מופלאות-חריפות-יוצרות-שוות, כל אחת בתחומה, מלאה בפרגון ויוזמות שוות. אתמול הלכתי למפגש השראה שארגנה הוגת הקבוצה והמנהלת שלה מריה גרין פוברצ'יק ובו היא נתנה [&hellip;]</p>