שוויון

<p>מדהים לראות שוב איך קמפיין ויראלי מצית שיח ושינוי גלובלי. הגל הפעם שהחל בארה&quot;ב עם פרשת ויינסטיין והמשיך בגל של חשיפת מפורסמים מטרידנים, הגיע גם אלינו עם חשיפה של בכירים בתעשיית התקשורת כמו אלכס גלעדי וגבי גזית וזה ברור לכולנו שזה רק קצה הקרחון. נשים מתחילות להרים קול, להעיד, לדרוש לקיחת אחריות מצד גברים שפגעו. [&hellip;]</p>

<p>קראתי לאחרונה כמה דיונים על הנושא של 'בגידה בעד ונגד' שמרגישים לי חוטאים קצת לדיון עמוק בסוגייה הסבוכה הזאת. חשבתי להציע עוד נקודת מבט: 1. אהבה אמיתית היא לא מה שחינכו אותנו. זה לא בעלות/בלעדיות/שליטה. לא שלו עלי ולא שלי עליו. אהבה אמיתית זה לרצות את הטוב ביותר בשביל האיש-ה שאיתך, גם אם זה אומר שהוא [&hellip;]</p>

<p>אחרי חודש מזעזע, עם שלוש פרשיות של אונס קבוצתי בארץ, עם טראמפ (רלוונטי לארבע השנים הקרובות), עם כתבת בוקרשט המציגה נורמליזציה של יחס לנשים כאל מוצר צריכה בפריים טיים וזה רק מדגם קטן. חשוב לזכור שכשמרגיש הכי חשוך, צריך להיאחז באור ולהמשיך ללכת לקראתו. בשבוע האחרון היו גם ידיעות טובות ומרגשות בחזית הפמיניסטית שחשוב לציין [&hellip;]</p>

<p>בדיוק לפני שנה בשעה הזאת התהפכתי במיטה מרוב התרגשות. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, מתח, הכנות וחששות, הגיע היום המיוחל. פסטיבל נשות האדמה הוא פסטיבל שאירגנו יחד, נשים יהודיות וערביות בחווה הכפרית לשלום בבקה אל גרבייה, פסטיבל שהביא נשים מכל המגזרים לחגוג יחד את יום הנשים הבינלאומי. זה התחיל מפגישה שלי ושל חנאן אבו מוך מנהלת [&hellip;]</p>

<p>לפני שהייתי אימא לא באמת הייתי מודעת לאפליה בשוק העבודה. ידעתי על פערי השכר. אבל לא חוויתי את זה על בשרי. בהריון עידן התמימות חלף. הבנתי שההזדמנויות שאני אקבל שונות בתכלית מזה של בן זוגי. וזה קשור לגמרי להיותי היולדת והאימא של העובר הנפלא שבבטן שלי. הצריבה הזאת תישאר לי לכל החיים ולכן הטקסט הזה [&hellip;]</p>

<p>קראתי את הטקסט החשוב הזה בקבוצת נשים. בתור ילדה החוויה שאין לקול שלי מקום היא חוויה שנצרבה בי, שאני עדיין נאבקת איתה. כשבדקתי בגוגל הזדעזעתי מכמה הנושא הזה של שיוויון לילדים וילדות הוא לא מדובר. שיוויון זכויות עבור ילדים. פשוט לא מופיע בגוגל באנגלית או בעברית. תקראו ותבינו למה כל כך חשוב להתחיל לדבר על [&hellip;]</p>

<p>יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג [&hellip;]</p>

<p>כשנכסתי לבדוק איזה מהפוסטים קיבלו הכי הרבה כניסות, הופתעתי והתרגשתי מהמגוון והעומק. מהנושאים המגוונים, מהנשים השונות ומההשראה הגדולה שכולה שייכת לבחירות שלכן. מקווה שתתרגשו גם אתן: עשר עובדות שכל אישה צריכה לדעת, פוסט קצרצר של אוסטין בלוד שאהבתי ותרגמתי בצירוף עם תמונתה של איימי שומר מלוח השנה פורץ הדרך של פירלי פשוט שבר את דף [&hellip;]</p>

<p>את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר [&hellip;]</p>

<p>כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? &quot;לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי [&hellip;]</p>

<p>ידיד טוב ואהוב התקשר נסער. איש מקסים, ערכי מאוד ואכפתי, פעיל במעגלים חברתיים ועורך דין בעוונותיו. הוא התקשר לבדוק מה דעתי על המשפט הציבורי של בוכריס. איך יכול להיות שהנפגעות הסכימו לעסקת הטיעון ועדיין ממשיכים לרדוף צדק? הוא העלה טענה מעניינת, הרי לתפיסתנו אנשים בני 18 ומעלה הם בגירים, הם מוסמכים לאחוז נשק, אנחנו סומכים על [&hellip;]</p>

<p>מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר [&hellip;]</p>

<p>בשבוע הבא חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, שזה שם מכובס ומקרבן ששם את הזרקור במקום הלא נכון. נשים חוטפות מכות מגברים, בין אם זה האבות, האחים, הבעלים שלהן, אלו שאמורים להגן ולאהוב, או שהן סובלות מאלימות כלפיהן כשהן מסרבות לחיזורים, כשהן הולכות ברחוב, עומדות באוטובוס, מול הבוס בעבודה, או המפקד בצבא ואתם כמו חבורה [&hellip;]</p>

<p>כנס אקטיביסטה שמיועד לפעילות חברתיות ברחבי הארץ בוטל לאחר שעלו חילוקי דעות קשים בצוות המארגן. לא לקחתי חלק בארגון הכנס, אך עקבתי ושמחתי על היוזמה המבורכת. אין לי מושג מה קרה בפועל, כל הכתוב מבוסס על מה שקראתי ברשת. בימים האחרונים פרסמו שתי אקטיביסטיות פלסטיניות טורי דעה בפוליטיקלי קוראת. איה זינאתי כתבה &quot;אנחנו לא באותה סירה- [&hellip;]</p>

<p>היום שטראמפ נבחר לנשיאות ארה&quot;ב היה יום רגיל לחלוטין בשבילך. קמת בשמחה בבוקר והלכנו לגן כשכבר כמעט בטוח שקלינטון הפסידה, אבל היה עוד שביב תקווה. כשהגענו קפצת ישר לשחק בעוד אני ושני אבות שוחחנו על זה בדאגה. כשבאתי לקחת אותך מהגן, הבטן התהפכה לי. הבאתי ילדה לעולם שבו עשרות מיליוני א/נשים בחרו בגבר גזען, שהתבטא בצורה [&hellip;]</p>

<p>הכרתי את שרון אנקווה, קוסמטיקאית והבעלים של Sharoomba Cosmetics Tel aviv במפגש השראה של קבוצת SUPERGIRL זה אופי. אני לא אוהבת קוסמטיקה, לא מבינה למה לשלם בשביל להרגיש רע עם עצמך. לא הלכתי לקוסמטיקאית כבר מי יודע כמה שנים ודווקא בגלל זה כששרון דיברה על תפיסה פמיניסטית כקוסמטיקאית חשבתי שאני צריכה לדבר איתה כדי לגלות [&hellip;]</p>

<p>נירית שרון היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית מוכרת ופעילה, היא  בת 62, נשואה באהבה גדולה ויש לה 3 בנים. היא השראה מדהימה לאקטיביזם שיש בו חיבור לנשיות, לרוחניות ולחיוביות, שזה שילוב נדיר ולכן היה לי חשוב לראיין אותה ולהבין איך היא עושה את זה. איך התחלת לפסל וליצור? ככשהייתי נערה יצרתי מכל הבא ליד, אבל לא היו יותר [&hellip;]</p>

<p>ראינו את הסרט &quot;כלבי מלחמה&quot; הערב. סרט  על שני גברים צעירים שהפכו לסוחרי נשק בינ&quot;ל ועל התעשייה הכלכלית שמניעה את גלגלי המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט היה מאוד שוביניסטי, (אפשר לקרוא ביקורת מפורטת של נגה כהן) ובמהלכו התמלאתי זעם על הגברים שמניעים את מכונת המלחמה הזאת ועל זה שגברים אמתיים צריכים להבין שהגיע הזמן לפנות [&hellip;]</p>

<p>פוסט שתורגם על ידי יעל זליגמן המדהימה- תזכורת חשובה לכולנו הורים, בנות ובנים: &quot;שלא תעזו ללמד את בתי לפחד מהיער ככה יצרתם את הפחד מפני החיפוש הפנימי לעולם לא ארצה שבתי תגביל את הדרך שלה רק למחוזות פתוחים, מוארים; רק למקומות שבהם קל לגעת ולראות. כי למדתי שלפעמים האמת באשר למי שאנחנו, שוכנת בין הצללים והמקומות [&hellip;]</p>

<p>אם בשיגרה בת השנתיים ושמונה שלי רואה אולי פעם ביום כמה דקות של סרטונים ביוטיוב, בואו נגיד שקייטנת אימא התפשרה על הרבה יותר מזה. אבל אם כבר אני צריכה לצפות בזה, רציתי לראות שוב קלאסיקות מהילדות שלי. אני לעומתה, הייתי ילדת מסך קלאסית. מבוקר עד ערב, ככה למדתי את האנגלית שלי וכנראה עוד דברים בעולם, [&hellip;]</p>