מיניות

<p>&quot;אנחנו הנכדות של המכשפות שלא הצלחתם לשרוף&quot; טיש תאוור במשך רוב ההיסטוריה נשים חזקות היו מפחידות את המוסדות המוכרים, הדת, המלך, הפאטריארכיה. בתקופות שפל היסטוריות נשים גם נשרפו בעודן בחיים בשל ההאשמה הנוראית הזאת &#8211; כישוף. אבל מה זה כישוף? עוצמה. חיבור לעצמי. אמונה בכוחות שלי וביכולת שלי לשנות את המציאות וליצור משהו אחר. אני [&hellip;]</p>

<p>לא הרבה יודעות את זה (פשוט כי לא הרבה קוראות את האודות:), אבל קראתי לבלוג שלי אישווה, כי הרגשתי לא שווה. כי הקולות בראש שלי סיפרו לי שאני לא אצליח להתמיד ומי אני בכלל שאני אפתח בלוג ומי יקרא אותו. היה רגע מכונן שבו עצרתי ואמרתי לעצמי, חלאס. אני אישה שווה. יש לי מה להגיד. [&hellip;]</p>

<p>למזלי, לשמחתי, בורכתי בכך שמאז שנולדתי הייתי מאוד מאוד אהובה. למה זה ברכה? כי זה לא מובן מאליו. כי יש אנשים בינינו שלא חוו אהבה כזאת מילדות, כי יש כאלה שנאבקו על פירורי אהבה ויש ילדותים שכרגע נאבקים בשביל זה. אם גם את/ה בורכת בזה, תחבקי את זה בשתי ידיים. תעריכי. כי האהבה הזאת שזכינו [&hellip;]</p>

<p>קראתי לאחרונה כמה דיונים על הנושא של 'בגידה בעד ונגד' שמרגישים לי חוטאים קצת לדיון עמוק בסוגייה הסבוכה הזאת. חשבתי להציע עוד נקודת מבט: 1. אהבה אמיתית היא לא מה שחינכו אותנו. זה לא בעלות/בלעדיות/שליטה. לא שלו עלי ולא שלי עליו. אהבה אמיתית זה לרצות את הטוב ביותר בשביל האיש-ה שאיתך, גם אם זה אומר שהוא [&hellip;]</p>

<p>כנס אקטיביסטה שמיועד לפעילות חברתיות ברחבי הארץ בוטל לאחר שעלו חילוקי דעות קשים בצוות המארגן. לא לקחתי חלק בארגון הכנס, אך עקבתי ושמחתי על היוזמה המבורכת. אין לי מושג מה קרה בפועל, כל הכתוב מבוסס על מה שקראתי ברשת. בימים האחרונים פרסמו שתי אקטיביסטיות פלסטיניות טורי דעה בפוליטיקלי קוראת. איה זינאתי כתבה &quot;אנחנו לא באותה סירה- [&hellip;]</p>

<p>בעבר שתקתי. בדרום אמריקה הייתי עדה לשיחות של חבורות גברים שידעו או לא ידעו שאני ישראלית. שיחות שגורמות לך להרגיש חסרת ערך, שגורמות לך לשנוא כל אטום בגוף שלהם, שגורמות לך לא להבין איך יכול להיות שזה בסדר לדעתם לדבר ככה על נשים. אז כשקראתי את הפוסט של Rony Cohen ב‎Supergirl זה אופי על הסיטואציה הזאת בדיוק ואיך היא [&hellip;]</p>

<p>פוסט שתורגם על ידי יעל זליגמן המדהימה- תזכורת חשובה לכולנו הורים, בנות ובנים: &quot;שלא תעזו ללמד את בתי לפחד מהיער ככה יצרתם את הפחד מפני החיפוש הפנימי לעולם לא ארצה שבתי תגביל את הדרך שלה רק למחוזות פתוחים, מוארים; רק למקומות שבהם קל לגעת ולראות. כי למדתי שלפעמים האמת באשר למי שאנחנו, שוכנת בין הצללים והמקומות [&hellip;]</p>

<p>פוסט אורח של מעין גרבר &quot;אנחנו יצורים חברתיים, מחפשים תמיד היכן אפשר להשתלב, לקחת חלק, להרגיש שייכים. הקבוצה מאפשרת לנו לשחזר את הקבוצה הראשונית שלנו (המשפחה). הרבה מהתחושות הקשות שלנו בחיים (פחד, בדידות, אשמה, בושה) קשורות באופן בו אנו תופסות את עולמינו הפנימי ולקבוצה יש יכולת אדירה לתמוך בתהליכי ריפוי והתפתחות בכך שהיא מאפשרת עדות, שיתוף, [&hellip;]</p>

<p>&quot;אני צריכה שתנסי לאהוב את עצמך אם את מתכוונת לאהוב אותי&quot;, קראתי את המילים שתום הורוביץ לוין תירגמה בפרופיל שלה (התמונה מתוך הפרופיל) מהכתבה הזאת. לקרוא ולהפנים: &quot;אני צריכה שתקשיבי. אני צריכה שתאמיני לי כשאני אומרת לך מה קורה. אני צריכה שתגידי את המילה &quot;שמנה&quot;. עלי. בגלל שאני שמנה. אני במידה 54. שמנה כל כך שברוב החנויות [&hellip;]</p>

<p>קראתי את הטקסט היפהפה הזה של נגה מיבר בקבוצה סגורה וביקשתי את רשותה לפרסם אותו. המילים האלה הן מתנה. לנשים וגברים. שמחתי שהיא הסכימה להעניק לנו את המתנה הזאת. לקרוא ואז לקרוא שוב ואז ליישם. בהצלחה 🙂 (לאתר של נגה: לחצו כאן) &quot;תשכב מעלי. שים את כל כובד משקל הגוף שלך ותקרקע אותי. תמחץ אותי לאדמה ותזכיר [&hellip;]</p>

<p>הכרתי את אפרת דרך חברה משותפת ונחשפתי לעבודה שלה. בתור מי שנמצאת בהרבה קבוצות נשים ומעגלי נשים, ברור לי שהנושא איתו אפרת מתעסקת נוגע לרובנו. אפרת גרה באוסטרליה בשנים האחרונות עם ילדיה, היא בנתה את חייה שם ויצרה עסק ממה שהיא אוהבת לעשות, היא יזמת חברתית ועסקית והשראה אמיתית. הזמנתי אותה לשתף, הפוסט הזה ארוך, [&hellip;]</p>

<p>למי שלא מכירה את הסיפור, ברוק טרנר הוא סטודנט ושחיין מבטיח באוניברסיטת סטנפורד שאנס בצורה ברוטאלית אישה מחוסרת הכרה מאחורי פח זבל, שני סטודנטים שעברו שם, הפריעו לו, רדפו אחריו והחזיקו אותו עד שהמשטרה תגיע. הוא נמצא אשם ב3 סעיפים של אינוס, אבא שלו שולח מכתב לשופט והוא נותן לו פחות מהמינימום בחוק 6 חודשי מאסר [&hellip;]</p>

<p>לדמיין את הסבים והסבתות שלי בהונגריה ובלוב ב1948, אחרי שהם שרדו את השואה, שרדו מחנות ריכוז ועבודה, אחרי שהיקפי הזוועות התגלו, אחרי ששליש מהעם היהודי נטבח בצורה שיטתית שומעים את הבשורה על הקמת מדינת ישראל עושה לי צמרמורת. לחשוב עליהם שומעים את ההצבעה באו&quot;מ ומבינים שהאומות המאוחדות אישרו את הצעת החלוקה ב1947 וכמה חודשים אחר [&hellip;]</p>

<p>חן טל היא אישה מהממת. היא אחת הנשים הכי פרובוקטיביות במדינה וברשתות החברתיות. היא מעלה תמונות שלה בעירום חלקי/מלא, בתנוחות שונות, נועזות מאוד, מה שהפך אותה גם לאושיית רשת עם עשרות אלפי עוקבים. מתוקף כך היא מקבלת עשרות פניות מזעזעות מגברים. תמונות של איברי מין, דיבור מזלזל ומלוכלך. האמונה הרווחת זה שאם אישה מצטלמת/מתלבשת בצורה מסוימת [&hellip;]</p>

<p>&quot;פגשתי היום שלוש תלמידות חמודות שלי בצרכניה המושבית. הן קשקשו איתי קצת, ואחרי שהלכו, שאל אותי בעל הצרכניה בנות כמה הן. הן בכיתה ט', השבתי. האיש, החביב מאוד והמיודד איתי בד&quot;כ, הגיב בזעזוע. &quot;מה זה, הן נראות בנות 17-18!&quot; לקח לי מלא זמן להבין מה הוא רוצה. &quot;ככה זה בגיל הזה&quot;, אמרתי, &quot;חלק מהתלמידים שלי [&hellip;]</p>

<p>בעוד שאנחנו אלופי השמרנות (המילים מציצה או זין הן מילים שלא יאמרו במדיה לעולם, סדרת ילדים עם בני נוער שמדברים על מין ומיניות מקבלת ביקורות מהורים מודאגים ועוד), בנורווגיה הולכים על גישה שונה בתכלית! יש פה 5 דקות שהוקרנו בטלוויזיה הממלכתית במסגרת חינוך מיני על זין, בולבול, פין. למרות שזה בנורווגית ובלי תרגום, אני הייתי מהופנטת. הבדלי הגישה [&hellip;]</p>

<p>בא לי לדמם שהדם יזרום במורד הרחובות שיחלחל לאדמה שיזרום ויצא אני כל כך רוצה שיצא להתרוקן לגמרי ולהתחיל מחדש משהו בתוכי מת וזה מפנה את הדרך לחיים שעוד יצמחו בי הדם הזה שמפעפע בי הדם הזה שאני מסתירה ומתביישת ומתעצבת בבואו הדם הזה שמזכיר לי שעוד חודש עבר שהחיים הם רגע והרגע הזה חיים [&hellip;]</p>

<p>היום בחיפה התקיים יום עיון מרתק בנושא טכנולוגיה מטעם 'אשה לאשה' המשובחות בחיפה (כל מי שלא מכירה, תעשו לעצמכן טובה ותרשמו לניוזלטר, הן מאימהות הפמיניזם כאן בארץ ויש לנו מה ללמוד מהן, אבל הן לא נשמעות מספיק במרחב הווירטואלי ואני מקווה שאחרי הכנס זה ישתנה!) הכנס התחיל בהרצאות קצרות. הראשונה הייתה של הידד ליטמן על פורנוגרפיה פמיניסטית [&hellip;]</p>

<p>בסוף שבוע נסעתי ל'לה אינדיגה, פסטיבל האישה הפראית', בהחלטה ספונטנית. פגשתי חברות בהשתלמות, הנושא עלה והחלטנו ללכת יחד לפסטיבל. השארתי את הקטנה עם אבא שלה ויצאנו לרואד טריפ נשי מטורף. 4 חברות משכבר הימים ותינוקת ומילאנו רכב עד אפס מקום. אז איך היה? גדוש! לקט רגעים ותובנות שהייתי שמחה לזכור: 1. ריפוי אמיתי ממכשפה מודרנית יום לפני הפסטיבל [&hellip;]</p>

<p>1. מחזור- אני זוכרת את היום שבו קיבלתי מחזור בפעם הראשונה. הייתי מאלה שקיבלו מאוחר. כולן מסביבי כבר קיבלו ורק אני לא, או כך לפחות זה הרגיש. אז כשנכנסתי לשירותים וגיליתי דם, בנוסף לתחושת ההלם הראשונית, הייתה גם הקלה ושמחה גדולה. ההורים שלי לא היו בבית, אז הלכתי לבד לסופרמרקט ואני זוכרת את תחושת המבוכה מהקופאית [&hellip;]</p>