כל הפוסטים

כתבתי את זה ביום הולדת שלי בשנת 2024 כשהיה הרבה מוות מסביבי והלכתי ללא מעט הלוויות והיה לי חשוב לנסח בבירור, מה אני רוצה במותי. כשאני אמות אני מבקשת שיספידו אותי רק אנשים שיודעים להגיד עלי גם דברים לא טובים אני מפחדת להיות מלאך אני מפחדת למות בתחושה שכל מי שמדברים עלי לא באמת הכירו אותי אני מפחדת למות כשכולם עושים הצגה וחושבים מה אחרים יחשבו אני רוצה הלוויה של אנשים שאוהבים אותי מתוך היכרות אמיתית שיודעים שאני יכולה להיות חברה גרועה ולא להתקשר שאני בלאגניסטית ועצלנית להחריד ב

״כשמאמינים בכאוס מתחילים לשרת את הכאוס״ אני יודעת שזה מוזר שאני מצטטת את עצמי, אבל המשפט הזה חוזר בראש שלי מאז השרשור על הבחירות שפרסמתי והתגובות אליו. יש לא מעטים מסביבי, שאני מעריכה ואוהבת שלא מתכוונים להצביע כי הם הפסיקו להאמין במערכת. גם אני לא מאמינה במערכת, היא דפוקה. עקומה. גרועה. אבל כרגע היא הרע במיעוטו. להפסיק לשחק בתוך המערכת מתוך אמונה שזה מה שיביא לשינוי שלה זה להיות בשירות הכאוס. בסביבתי הקורונה הייתה נקודת מפנה שגרמה לאנשים לסדק מול הרשויות. גם אני חושבת שההת

״מן העבר השני של האמת, יש אהבה״ אומר אביתר בנאי בהקרנת הבכורה לסדרה דוקומנטרית על חייו. הוא שואל את עצמו, למה לעשות את זה? למה בגילו ובמעמדו הוא צריך את החשיפה הזאת? הוא אומר שהוא אוהב לדחוף למציאות אצבע בעין והוא רוצה לקלף את דימוי הנסיך. זה הזכיר לי ששנה שעברה כתבתי שכשאמות, אני רוצה שיספידו אותי רק אנשים שיודעים לספר גם על החסרונות שלי, על הפאשלות שלי, אנשים שמספיק קרובים בשביל לראות אותי באמת. על כל מי שאני ומי שאני לא. בהספדים כשרק מהללים את הנפטר, משהו בי מתכווץ. מבחינת

מתי את מרגישה בטוחה ומתי את לא מרגישה בטוחה? נשאלתי בשבת בסדנה שעסקה בעבודה עם טראומה ורגשות דרך הגוף. שיתפנו בזוגות ואני אמרתי שכשאני שוכבת במיטה ואלון לצידי, הילדים שלנו ישנים בחדר ליד. זה רגע שאני מרגישה בטוחה. וכשאלון לא לידי במיטה, אני לא מרגישה בטוחה. שנתיים עם ארבעה סבבי מילואים והרבה זמן במיטה לבד עם דאגות יצרו התנייה. עכשיו הוא עם דריה בבלגיה עם חברים ואין שום סכנה לחייו ועדיין, המיטה הריקה, המערכת העצבית לא מבינה. היא מזהה סכנה. אני חושבת על הנשים שהגברים שלהן לא יח