דימוי גוף

<p>קראתי את הטקסט הזה וביקשתי רשות מאנונימית לפרסם אותו כי זו בעיה שקופה. טאבו. לא מדובר. קנאה בין נשים בתוך המשפחה. כשאמא מקנאה בבנות שלה. כשהאחיות מקנאות אחת בשנייה. ומה ההשלכות ארוכות הטווח של זה? האם אפשר לטפל בזה? מה המסר שעובר לילדה שמקנאות בה? העדות הזאת חשובה כי היא מתמללת את החוויה האישית של [&hellip;]</p>

<p>הכל התחיל לגמרי במקרה. אני מורת דרך במקצועי ונקבע לי מסלול שלא הדרכתי בו כמה שנים ורציתי לוודא שאני יודעת את הדרך. כך יצא שהייתי צריכה לעשות סיור הכנה בתקופה ממש עמוסה. בלית ברירה החלטתי לקום בזריחה ולעשות את המסלול. גירדתי את עצמי בקושי רב מהמיטה, נעלתי נעליים בחוסר חשק והרגשתי די קורבן ממורמר של [&hellip;]</p>

<p>השעה עוד מעט אחת בלילה ואני אחרי בינג' של 3 פרקים מהסדרה ההו כה משובחת 'גרייס ופרנקי'. אני אוטוטו מסיימת את הסדרה, אבל רגע לפני חשבתי שאני צריכה לספר לכן למה אני חושבת שהיא כל כך מהפכנית. קצת רקע למי שלא מכירה, גרייס ופרנקי היא סדרה מקורית של נטפליקס שיצאה ב2015 מככבות בה שתי נשים [&hellip;]</p>

<p>יש לי גישה מורכבת למחמאות שקשורות למראה שלי. זה הופך ליותר מורכב כשהמחמאות מגיעות מגברים. משהו בזה מעורר בי אי נוחות. בקבוצה סגורה נתקלתי בפוסט הזה. משהו בכמה שזה שגרתי וגם בזה ששני הצדדים ידעו באותו רגע שנחצה איזה קו ושהגבר היה מספיק מודע והגון כדי להודות בזה, זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. ביקשתי [&hellip;]</p>

<p>אני שמנה ואני סבבה עם זה הסתכלתי על עצמי בכמה תמונות השבוע וראיתי שאני שמנה. יש יותר שמנות ממני. יש יותר רזות ממני. אבל בהגדרה החברתית אני לובשת לארג' ואקסטרה לארג', מתפארת במידה 44 בג'ינסים אני שמנה. אני זוכרת בדיוק מתי קלטתי שהשמנתי. כי הייתי ממש רזה לפני הלידה ואחרי הלידה ופתאום, איזה יום, במעבר [&hellip;]</p>

<p>לפני יומיים עמדתי על הבמה יחד עם עוד נשים מעוררות השראה שמשנות מציאות, מול 400 נשים מדהימות לא פחות. חנאן ואני הרצנו על כוחה של חברות בין נשים, על פסטיבל נשות האדמה. היה ערב מרגש ומרתק לכבוד יום האישה בארגון של המועצה האיזורית פרדס חנה &#8211; כרכור. זה היה ערב שהיווה פריצת דרך חשובה עבורי. פעם [&hellip;]</p>

<p>לקח לי 31 שנה להבין כמה אהבו אותי. הייתי עיוורת לזה. הייתה לי חברה שאמרה תמיד שבי מתאהבים. ואני נשבעת לכן, בכל היקר לי. שחשבתי שהיא אומרת את זה סתם. אני חוויתי את עצמי כמכוערת. קונפה כזאת. עם אף גדול. הרגשתי שהאף שלי הולך לפני. שאולי לאנשים לא נעים לא להסתכל עליו. והקטע הכי מדהים [&hellip;]</p>

<p>יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג [&hellip;]</p>

<p>התחלתי את #אתגר_אהבה_עצמית31 לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע שעבר. הרעיון הוא 31 ימים של התעסקות באהבה עצמית, כדי לסגל הרגלים חדשים ובריאים ושנה החדשה. ומדהים איך הדברים כמו קורים מעצמם. באופן מפתיע חברה קפצה לבקר והציעה לי להצטרף אליה למפגש אימפרוביזציה בתנועה של אודי עוז. לא ידעתי על זה כלום והנה מצאתי את עצמי בחלל יפהפה, הפגודה [&hellip;]</p>

<p>את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר [&hellip;]</p>

<p>גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא [&hellip;]</p>

<p>כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? &quot;לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי [&hellip;]</p>

<p>הכרתי את שרון אנקווה, קוסמטיקאית והבעלים של Sharoomba Cosmetics Tel aviv במפגש השראה של קבוצת SUPERGIRL זה אופי. אני לא אוהבת קוסמטיקה, לא מבינה למה לשלם בשביל להרגיש רע עם עצמך. לא הלכתי לקוסמטיקאית כבר מי יודע כמה שנים ודווקא בגלל זה כששרון דיברה על תפיסה פמיניסטית כקוסמטיקאית חשבתי שאני צריכה לדבר איתה כדי לגלות [&hellip;]</p>

<p>פוסט אורח של מעין גרבר &quot;אנחנו יצורים חברתיים, מחפשים תמיד היכן אפשר להשתלב, לקחת חלק, להרגיש שייכים. הקבוצה מאפשרת לנו לשחזר את הקבוצה הראשונית שלנו (המשפחה). הרבה מהתחושות הקשות שלנו בחיים (פחד, בדידות, אשמה, בושה) קשורות באופן בו אנו תופסות את עולמינו הפנימי ולקבוצה יש יכולת אדירה לתמוך בתהליכי ריפוי והתפתחות בכך שהיא מאפשרת עדות, שיתוף, [&hellip;]</p>

<p>פוסט ששיתפה אנונימית בשיח פמיניסטי, מכתב לעצמה בת ה15. המילים האלה כל כך חשובות לבנות 15. אני לא יודעת אם כל הנשים חוות את זה. אבל אני יודעת שאני הייתי אכזרית לעצמי בגיל הזה. שראיתי איך אני וחברות שלי מתמודדות מול השדים של עצמנו ומול המראה ומול הלחצים החברתיים ומול הבנים ומול איך שאמורות להיראות [&hellip;]</p>

<p>&quot;אני צריכה שתנסי לאהוב את עצמך אם את מתכוונת לאהוב אותי&quot;, קראתי את המילים שתום הורוביץ לוין תירגמה בפרופיל שלה (התמונה מתוך הפרופיל) מהכתבה הזאת. לקרוא ולהפנים: &quot;אני צריכה שתקשיבי. אני צריכה שתאמיני לי כשאני אומרת לך מה קורה. אני צריכה שתגידי את המילה &quot;שמנה&quot;. עלי. בגלל שאני שמנה. אני במידה 54. שמנה כל כך שברוב החנויות [&hellip;]</p>

<p>הכרתי את אפרת דרך חברה משותפת ונחשפתי לעבודה שלה. בתור מי שנמצאת בהרבה קבוצות נשים ומעגלי נשים, ברור לי שהנושא איתו אפרת מתעסקת נוגע לרובנו. אפרת גרה באוסטרליה בשנים האחרונות עם ילדיה, היא בנתה את חייה שם ויצרה עסק ממה שהיא אוהבת לעשות, היא יזמת חברתית ועסקית והשראה אמיתית. הזמנתי אותה לשתף, הפוסט הזה ארוך, [&hellip;]</p>

<p>אני לא אשכח את הסרט 'אור' בחיים. אחד הסרטים הכי קשים שראיתי בחיי. סרט על חייה של אישה בזנות וביתה. סרט שהוא אומנות בועטת לבטן ובלי פשרות. סרט שאחרי שתסיימי לצפות בו יהיה לך בחילה וגוש דמעות בגרון על כך שזו המציאות וזו המציאות (זה בבימויה של קרן ידעיה המוכשרת ומשחק של אלקבץ ודאנה איבגי). [&hellip;]</p>

<p>העלאתי את התמונה הזאת לדף הפייסבוק של אישווה, ביחד עם התרגום של הטקסט שצורף אליה: &quot;הרגשתי שיש חוסר בייצוג של נשים שעירות, אז אזרתי אומץ לפרסם את התמונה הזאת של הגוף שלי. אנשים אולי יתעלמו ממנה, אולי ישנאו אותה, או אולי יהללו אותה. לא ממש אכפת לי כל עוד נשים וילדות שעירות כמוני יוכלו למצוא [&hellip;]</p>

<p>להרגיש מכוערת ככה הרגשתי רוב חיי הבוגרים. ביסודי הייתי ילדה לא מקובלת שזה אוטומטית נותן תחושה פגומה אחרי זה כשעברתי בית ספר הייתי מאוד אהובה אבל בגיל 13 חבורה של ערסים בנסיעת אוטובוס הביתה התחילה לצחוק עלי 'מכוערת, קונפה' ושאר פנינים נכנסו חזק לתודעה משום מה, הדברים הרעים שאנשים אומרים נחקקים עמוק יותר מהדברים הטובים. [&hellip;]</p>