דימוי גוף

<p>עליתי על המשקל. (לא ברור למה&#8230;) זה קרה בשבוע שעבר הייתי בחדר של חברה וקלטתי את המשקל בחדר שלה. אני לא נשקלת. אף פעם. אין לנו משקל בבית. אבל הסקרנות גברה עלי. אז עליתי על המשקל ואכן, עליתי במשקל! אני תמיד מתנדנדת 5 קילו +- תלוי בתקופה אבל הפעם זה ++ הרגשתי קצת שהמכנסיים לוחצים [&hellip;]</p>

<p>נגה עמית היא חברה טובה, היא אחת הנשים הכי חזקות, חכמות, יצירתיות וחיוביות שאני מכירה. טקסט זה לא מייצג אותה. אבל משהו בו לגמרי מייצג את היכולת של כולנו לשנוא וגם לאהוב, להעריך ולהוקיר כל אדם והמתנות שלו לעולם. יש כאן אמנם השתפכות של שנאה, אבל מבחינתי היא משקפת יותר מכל, אהבה עצומה לעולם והקו הדק [&hellip;]</p>

<p>יש לי ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים שהיא יצור פלאי, שילוב של נינג'ה חסרת פחד עם נסיכה פאשניסטה עקשנית היא אוהבת את כל מה שאני לא. ורוד ונצנצים, נעלי עקב (תודה לסבתא שהביאה לה), מלמלה, גרביונים, שרשראות, ושאר אקססוריז. היא משלבת את זה באהבה לטרקטורים ובכלל לספורט מוטורי (הסרטון האהוב עליה ביוטיוב זה ג'יפ שהופך [&hellip;]</p>

<p>חן טל היא אישה מהממת. היא אחת הנשים הכי פרובוקטיביות במדינה וברשתות החברתיות. היא מעלה תמונות שלה בעירום חלקי/מלא, בתנוחות שונות, נועזות מאוד, מה שהפך אותה גם לאושיית רשת עם עשרות אלפי עוקבים. מתוקף כך היא מקבלת עשרות פניות מזעזעות מגברים. תמונות של איברי מין, דיבור מזלזל ומלוכלך. האמונה הרווחת זה שאם אישה מצטלמת/מתלבשת בצורה מסוימת [&hellip;]</p>

<p>אני מאוהבת באוואטר שלי בדמות הוירטואלית הזאת שיכולה להיות מי שתרצה שהתמונות שלה תמיד יפות ושמחות שיכולה לשתף באופן אמיץ שהפוסטים שמשתפת ברחבי הרשת מקבלים תהודה של עשרות אלפי אנשים כל כך כיף להיות וירטואלית לשתף מחשבות, הגיגים, רעיונות ושעל בסיס זה ישפטו אותך כל כך יותר קשה לחיות על פיהם להקשיב לעצות של עצמך [&hellip;]</p>

<p>בעקבות הפוסט פורץ הדרך הזה ששותף בדף הפייסבוק של אישווה, מיי-רב חכמוף חברה ואישה שווה במיוחד שלחה לי את הטקסט הזה שכתבה. טקסט ששווה לשתף: &quot;אף פעם לא אהבתי את הבטן שלי, מאז שגיליתי את הגוף שלי, לא אהבתי את הבטן שלי, היא תמיד נראתה לי לא שייכת לגוף שלי, רציתי בטן אחרת. זה מוזר לי [&hellip;]</p>

<p>בסוף שבוע נסעתי ל'לה אינדיגה, פסטיבל האישה הפראית', בהחלטה ספונטנית. פגשתי חברות בהשתלמות, הנושא עלה והחלטנו ללכת יחד לפסטיבל. השארתי את הקטנה עם אבא שלה ויצאנו לרואד טריפ נשי מטורף. 4 חברות משכבר הימים ותינוקת ומילאנו רכב עד אפס מקום. אז איך היה? גדוש! לקט רגעים ותובנות שהייתי שמחה לזכור: 1. ריפוי אמיתי ממכשפה מודרנית יום לפני הפסטיבל [&hellip;]</p>

<p>הקיץ החלטתי להפסיק להסיר שיער כתבתי על זה אפילו פוסט האם הדרך לאהבה עצמית עוברת דרך בית השחי? בהתחלה לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת עם גופיות וכשהלכתי הקול הפנימי שלי לא הפסיק לעבוד &quot;זה נראה נורא אני מגעילה אנשים מה הם בטח חושבים עלי&quot; היה בי פחד פיזי מטורף לעשות את זה פשוט [&hellip;]</p>

<p>&quot;כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.&quot; משנה אבות ה טז' אז אני דוחה את הכתיבה של הפוסט הזה כבר יותר מדי זמן כל פעם יש לי משהו יותר חשוב להגיד משהו אחר שצץ ועולה בסדר העדיפויות. הרי הכי קשה זה לכתוב את מה שבאמת מפריע לך [&hellip;]</p>

<p>1. מחזור- אני זוכרת את היום שבו קיבלתי מחזור בפעם הראשונה. הייתי מאלה שקיבלו מאוחר. כולן מסביבי כבר קיבלו ורק אני לא, או כך לפחות זה הרגיש. אז כשנכנסתי לשירותים וגיליתי דם, בנוסף לתחושת ההלם הראשונית, הייתה גם הקלה ושמחה גדולה. ההורים שלי לא היו בבית, אז הלכתי לבד לסופרמרקט ואני זוכרת את תחושת המבוכה מהקופאית [&hellip;]</p>

<p>בימינו צריך אומץ בשביל לאהוב את עצמך כמה עצוב שזה רחוק מלהיות מובן מאליו שאנחנו אומרים ואהבת לרעך כמוך כלאחר יד אבל שוכחים לאהוב את עצמנו ולא באמת אוהבים אחרים. זה כמעט כינוי גנאי היא אוהבת את עצמה איך היא מעיזה? לאהוב את עצמה איך היא מעיזה להרגיש ראויה לאהבה? ככה מתחיל הלופ המחזורי והאין [&hellip;]</p>

<p>החברה משדרת לילדות פעם אחר פעם שסקס מוכר שהגוף שלהן הוא אובייקט באמצעותו יקבלו אהבה, הערכה ואולי אפילו שער באיזה מגזין הידד! הו אז מגיע המוסר הכפול זה שמחייב אותן להתלבש צנוע זה שממשטר את הלבוש שלהן פי כמה משל הבנים בני גילן זה שמודד את הסנטימטר של החצאיות שלהן את עומק המחשוף שלהן וצועק- [&hellip;]</p>

<p>בתור נערה רציתי להיות חשפנית באמת, לא בתור קוריוז. הייתה תקופה שהייתי רואה ריקי לייק על בסיס יומי היו מופיעות שם חשפניות שהחברים שהיו מספרות כמה כיף בעבודה הזאת ולפעמים אפילו הפגינו ביצועים. פייר, התרשמתי. כסף קל ומהיר, נשים יפות ועצמאיות, אני אוהבת לרקוד, ידעתי שיש לי גוף מהמם, מה יכול להיות רע? להפך, לנצל [&hellip;]</p>

<p>היום הוא היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. לרוב בימים כאלה מציגים בפנינו את הנתונים המזעזעים (והם מזעזעים), על כמות הנשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן, או כמות הנשים שעוברות הטרדה מינית (כל אחת), על תחושת האין-בטחון הכללי של נשים בישראל בפרט ובעולם בכלל. אבל אני מרגישה שאלימות כלפי נשים מתחילה במחשבה שזה מבאס להיות [&hellip;]</p>

<p>עבורי הנקה היא עוצמה מטורפת! אני לפעמים מרגישה גיבורת על. החלב שלי הוא נוזל מקודש שמזין את התינוקת שלי. הציצים שלי הם איברים פילאיים שיש להם מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הילדה שלי והם יודעים בדיוק מה לתת לה כדי שהיא תהיה בריאה</p>

<p>הפוסט פורסם בפייסבוק שלי בעקבות הפרשה של אייל גולן והקטינה, הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב הזדהות עם הקטינה והרגשה שבאמת לגברים אין מושג איך אנחנו חוות את המציאות בנוסף לרצון עז לצעוק ולהדהד שהיא לא אשמה! הפוסט כעבור כמה שעות הפך לויראלי ואף הגיע לסטטוסים מצייצים. &quot;ממרום 28 שנותי אני זוכרת בדיוק איך זה להיות בת 15. [&hellip;]</p>