נשים

<p>כל יום השואה אני חושבת על נשים בשואה. על אימהות ובנות, על סבתות, על דתיות וחילוניות. אני חושבת על עצמי ומה אם. אם יש משהו שנותן לי נחמה זה סיפורה של אישה אחת מדהימה, יהודיה שנספתה בשואה. אתי הילסום יהודייה הולנדית בת למשפחה חילונית משכילה, נולדה ב1914 ונרצחה ב1943 באושוויץ. אתי כתבה יומן בשנתיים האחרונות [&hellip;]</p>

<p>להיות חלק מקבוצות נשים וירטואליות זו מתנה נהדרת לחיים שלי. אני מכירה ככה נשים נפלאות ולומדת מהן המון ומתרשמת תמיד מהאומץ שלהן. אינטימיות ומרחב בטוח לנשים זה חסד אמיתי. ככה הגעתי לטקסט הזה, שאישה חשפה בקבוצת פייסבוק סודית, בשמה המלא. ככה למדתי שיש כנראה נשים וגברים רבים שנאלצים להתמודד עם הרטבות לילה בגיל מבוגר, בבדידות [&hellip;]</p>

<p>לפני יומיים עמדתי על הבמה יחד עם עוד נשים מעוררות השראה שמשנות מציאות, מול 400 נשים מדהימות לא פחות. חנאן ואני הרצנו על כוחה של חברות בין נשים, על פסטיבל נשות האדמה. היה ערב מרגש ומרתק לכבוד יום האישה בארגון של המועצה האיזורית פרדס חנה &#8211; כרכור. זה היה ערב שהיווה פריצת דרך חשובה עבורי. פעם [&hellip;]</p>

<p>כשקראתי את הטקסט על דיכאון שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. שמחתי לגלות שיש פוסט המשך על ההתמודדות עם הצד השני של מחלת המאניה דיפרסיה- המאניה. זה כל כך לא מדובר וכל כך חשוב [&hellip;]</p>

<p>כשקראתי את הפוסט שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. זו מתנה כי אלו שלא חוו את זה באמת רוצות לסייע וחסרות אונים מול זה ואלו שנמצאות בזה חוות בושה ואשמה והשתקה. אילו [&hellip;]</p>

<p>בדיוק לפני שנה בשעה הזאת התהפכתי במיטה מרוב התרגשות. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, מתח, הכנות וחששות, הגיע היום המיוחל. פסטיבל נשות האדמה הוא פסטיבל שאירגנו יחד, נשים יהודיות וערביות בחווה הכפרית לשלום בבקה אל גרבייה, פסטיבל שהביא נשים מכל המגזרים לחגוג יחד את יום הנשים הבינלאומי. זה התחיל מפגישה שלי ושל חנאן אבו מוך מנהלת [&hellip;]</p>

<p>לפני שהייתי אימא לא באמת הייתי מודעת לאפליה בשוק העבודה. ידעתי על פערי השכר. אבל לא חוויתי את זה על בשרי. בהריון עידן התמימות חלף. הבנתי שההזדמנויות שאני אקבל שונות בתכלית מזה של בן זוגי. וזה קשור לגמרי להיותי היולדת והאימא של העובר הנפלא שבבטן שלי. הצריבה הזאת תישאר לי לכל החיים ולכן הטקסט הזה [&hellip;]</p>

<p>לקח לי 31 שנה להבין כמה אהבו אותי. הייתי עיוורת לזה. הייתה לי חברה שאמרה תמיד שבי מתאהבים. ואני נשבעת לכן, בכל היקר לי. שחשבתי שהיא אומרת את זה סתם. אני חוויתי את עצמי כמכוערת. קונפה כזאת. עם אף גדול. הרגשתי שהאף שלי הולך לפני. שאולי לאנשים לא נעים לא להסתכל עליו. והקטע הכי מדהים [&hellip;]</p>

<p>יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג [&hellip;]</p>

<p>כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז [&hellip;]</p>

<p>כשנכסתי לבדוק איזה מהפוסטים קיבלו הכי הרבה כניסות, הופתעתי והתרגשתי מהמגוון והעומק. מהנושאים המגוונים, מהנשים השונות ומההשראה הגדולה שכולה שייכת לבחירות שלכן. מקווה שתתרגשו גם אתן: עשר עובדות שכל אישה צריכה לדעת, פוסט קצרצר של אוסטין בלוד שאהבתי ותרגמתי בצירוף עם תמונתה של איימי שומר מלוח השנה פורץ הדרך של פירלי פשוט שבר את דף [&hellip;]</p>

<p>התחלתי את #אתגר_אהבה_עצמית31 לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע שעבר. הרעיון הוא 31 ימים של התעסקות באהבה עצמית, כדי לסגל הרגלים חדשים ובריאים ושנה החדשה. ומדהים איך הדברים כמו קורים מעצמם. באופן מפתיע חברה קפצה לבקר והציעה לי להצטרף אליה למפגש אימפרוביזציה בתנועה של אודי עוז. לא ידעתי על זה כלום והנה מצאתי את עצמי בחלל יפהפה, הפגודה [&hellip;]</p>

<p>את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר [&hellip;]</p>

<p>גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא [&hellip;]</p>

<p>כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? &quot;לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי [&hellip;]</p>

<p>ידיד טוב ואהוב התקשר נסער. איש מקסים, ערכי מאוד ואכפתי, פעיל במעגלים חברתיים ועורך דין בעוונותיו. הוא התקשר לבדוק מה דעתי על המשפט הציבורי של בוכריס. איך יכול להיות שהנפגעות הסכימו לעסקת הטיעון ועדיין ממשיכים לרדוף צדק? הוא העלה טענה מעניינת, הרי לתפיסתנו אנשים בני 18 ומעלה הם בגירים, הם מוסמכים לאחוז נשק, אנחנו סומכים על [&hellip;]</p>

<p>מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר [&hellip;]</p>

<p>בשבוע הבא חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, שזה שם מכובס ומקרבן ששם את הזרקור במקום הלא נכון. נשים חוטפות מכות מגברים, בין אם זה האבות, האחים, הבעלים שלהן, אלו שאמורים להגן ולאהוב, או שהן סובלות מאלימות כלפיהן כשהן מסרבות לחיזורים, כשהן הולכות ברחוב, עומדות באוטובוס, מול הבוס בעבודה, או המפקד בצבא ואתם כמו חבורה [&hellip;]</p>

<p>היום שטראמפ נבחר לנשיאות ארה&quot;ב היה יום רגיל לחלוטין בשבילך. קמת בשמחה בבוקר והלכנו לגן כשכבר כמעט בטוח שקלינטון הפסידה, אבל היה עוד שביב תקווה. כשהגענו קפצת ישר לשחק בעוד אני ושני אבות שוחחנו על זה בדאגה. כשבאתי לקחת אותך מהגן, הבטן התהפכה לי. הבאתי ילדה לעולם שבו עשרות מיליוני א/נשים בחרו בגבר גזען, שהתבטא בצורה [&hellip;]</p>

<p>בעבר שתקתי. בדרום אמריקה הייתי עדה לשיחות של חבורות גברים שידעו או לא ידעו שאני ישראלית. שיחות שגורמות לך להרגיש חסרת ערך, שגורמות לך לשנוא כל אטום בגוף שלהם, שגורמות לך לא להבין איך יכול להיות שזה בסדר לדעתם לדבר ככה על נשים. אז כשקראתי את הפוסט של Rony Cohen ב‎Supergirl זה אופי על הסיטואציה הזאת בדיוק ואיך היא [&hellip;]</p>