כל הפוסטים

<p>אחרי חודש מזעזע, עם שלוש פרשיות של אונס קבוצתי בארץ, עם טראמפ (רלוונטי לארבע השנים הקרובות), עם כתבת בוקרשט המציגה נורמליזציה של יחס לנשים כאל מוצר צריכה בפריים טיים וזה רק מדגם קטן. חשוב לזכור שכשמרגיש הכי חשוך, צריך להיאחז באור ולהמשיך ללכת לקראתו. בשבוע האחרון היו גם ידיעות טובות ומרגשות בחזית הפמיניסטית שחשוב לציין [&hellip;]</p>

<p>פמיניסטיות אוהבות סקס! נשים אוהבות סקס! חשוב שזה יאמר, יכתב, ידובר&#8230; חלק מהדיכוי מתבטא בהשתקה של המיניות הנשית. לכן כשראיתי פוסט שכתבה רותם אלישע בנושא, היה לי חשוב לפרסם אותו כאן. רותם אלישע היא פעילה פמיניסטית צעירה ובולטת, כשהייתה בת 17 יצרה קמפיין ויראלי 'מפסיקות לשתוק- נלחמות למען החופש והשיוויון' כדי שנערות יוכלו גם ללכת עם [&hellip;]</p>

<p>כל יום השואה אני חושבת על נשים בשואה. על אימהות ובנות, על סבתות, על דתיות וחילוניות. אני חושבת על עצמי ומה אם. אם יש משהו שנותן לי נחמה זה סיפורה של אישה אחת מדהימה, יהודיה שנספתה בשואה. אתי הילסום יהודייה הולנדית בת למשפחה חילונית משכילה, נולדה ב1914 ונרצחה ב1943 באושוויץ. אתי כתבה יומן בשנתיים האחרונות [&hellip;]</p>

<p>להיות חלק מקבוצות נשים וירטואליות זו מתנה נהדרת לחיים שלי. אני מכירה ככה נשים נפלאות ולומדת מהן המון ומתרשמת תמיד מהאומץ שלהן. אינטימיות ומרחב בטוח לנשים זה חסד אמיתי. ככה הגעתי לטקסט הזה, שאישה חשפה בקבוצת פייסבוק סודית, בשמה המלא. ככה למדתי שיש כנראה נשים וגברים רבים שנאלצים להתמודד עם הרטבות לילה בגיל מבוגר, בבדידות [&hellip;]</p>

<p>השבוע אנחנו חוגגים שנתיים בפרדס חנה. עברנו לפה מעתלית, אחרי תקופה של נדודים. אלון ממשגב, אני בכלל ירושלמית. אחרי ירח דבש של תשעה חודשים בניכר, החלטנו להתיישב ברמת הגולן, בקיבוץ עם הנוף היפה ביותר בארץ, מבוא חמה. אחרי חצי שנה אני הבנתי שזה לא בשבילי. למדתי באוניברסיטת חיפה, אלון רצה ים והגענו לעתלית הקסומה עם [&hellip;]</p>

<p>לפני יומיים עמדתי על הבמה יחד עם עוד נשים מעוררות השראה שמשנות מציאות, מול 400 נשים מדהימות לא פחות. חנאן ואני הרצנו על כוחה של חברות בין נשים, על פסטיבל נשות האדמה. היה ערב מרגש ומרתק לכבוד יום האישה בארגון של המועצה האיזורית פרדס חנה &#8211; כרכור. זה היה ערב שהיווה פריצת דרך חשובה עבורי. פעם [&hellip;]</p>

<p>כשקראתי את הטקסט על דיכאון שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. שמחתי לגלות שיש פוסט המשך על ההתמודדות עם הצד השני של מחלת המאניה דיפרסיה- המאניה. זה כל כך לא מדובר וכל כך חשוב [&hellip;]</p>

<p>כשקראתי את הפוסט שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. זו מתנה כי אלו שלא חוו את זה באמת רוצות לסייע וחסרות אונים מול זה ואלו שנמצאות בזה חוות בושה ואשמה והשתקה. אילו [&hellip;]</p>

<p>בדיוק לפני שנה בשעה הזאת התהפכתי במיטה מרוב התרגשות. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, מתח, הכנות וחששות, הגיע היום המיוחל. פסטיבל נשות האדמה הוא פסטיבל שאירגנו יחד, נשים יהודיות וערביות בחווה הכפרית לשלום בבקה אל גרבייה, פסטיבל שהביא נשים מכל המגזרים לחגוג יחד את יום הנשים הבינלאומי. זה התחיל מפגישה שלי ושל חנאן אבו מוך מנהלת [&hellip;]</p>

<p>לפני שהייתי אימא לא באמת הייתי מודעת לאפליה בשוק העבודה. ידעתי על פערי השכר. אבל לא חוויתי את זה על בשרי. בהריון עידן התמימות חלף. הבנתי שההזדמנויות שאני אקבל שונות בתכלית מזה של בן זוגי. וזה קשור לגמרי להיותי היולדת והאימא של העובר הנפלא שבבטן שלי. הצריבה הזאת תישאר לי לכל החיים ולכן הטקסט הזה [&hellip;]</p>

<p>קראתי את הטקסט החשוב הזה בקבוצת נשים. בתור ילדה החוויה שאין לקול שלי מקום היא חוויה שנצרבה בי, שאני עדיין נאבקת איתה. כשבדקתי בגוגל הזדעזעתי מכמה הנושא הזה של שיוויון לילדים וילדות הוא לא מדובר. שיוויון זכויות עבור ילדים. פשוט לא מופיע בגוגל באנגלית או בעברית. תקראו ותבינו למה כל כך חשוב להתחיל לדבר על [&hellip;]</p>

<p>לקח לי 31 שנה להבין כמה אהבו אותי. הייתי עיוורת לזה. הייתה לי חברה שאמרה תמיד שבי מתאהבים. ואני נשבעת לכן, בכל היקר לי. שחשבתי שהיא אומרת את זה סתם. אני חוויתי את עצמי כמכוערת. קונפה כזאת. עם אף גדול. הרגשתי שהאף שלי הולך לפני. שאולי לאנשים לא נעים לא להסתכל עליו. והקטע הכי מדהים [&hellip;]</p>

<p>יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג [&hellip;]</p>

<p>כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז [&hellip;]</p>

<p>כשנכסתי לבדוק איזה מהפוסטים קיבלו הכי הרבה כניסות, הופתעתי והתרגשתי מהמגוון והעומק. מהנושאים המגוונים, מהנשים השונות ומההשראה הגדולה שכולה שייכת לבחירות שלכן. מקווה שתתרגשו גם אתן: עשר עובדות שכל אישה צריכה לדעת, פוסט קצרצר של אוסטין בלוד שאהבתי ותרגמתי בצירוף עם תמונתה של איימי שומר מלוח השנה פורץ הדרך של פירלי פשוט שבר את דף [&hellip;]</p>

<p>התחלתי את #אתגר_אהבה_עצמית31 לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע שעבר. הרעיון הוא 31 ימים של התעסקות באהבה עצמית, כדי לסגל הרגלים חדשים ובריאים ושנה החדשה. ומדהים איך הדברים כמו קורים מעצמם. באופן מפתיע חברה קפצה לבקר והציעה לי להצטרף אליה למפגש אימפרוביזציה בתנועה של אודי עוז. לא ידעתי על זה כלום והנה מצאתי את עצמי בחלל יפהפה, הפגודה [&hellip;]</p>

<p>את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר [&hellip;]</p>

<p>גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא [&hellip;]</p>

<p>דנה בן יאיר בת ה-11 נפטרה בשבוע שעבר, אחרי התמודדות מדהימה עם מחלת הסרטן וכשזה היה כבר מאחוריה, זיהום פתאומי הוביל להתדרדרות מהירה ולפטירתה. אני מכירה את שמעון מהצבא, הוא דוד של דנה. במהלך החודשים הוא שיתף בהתמודדות של הילדה הקטנה והאמיצה הזאת עם המחלה הנוראית הזאת. זה הרגיש כאילו הגרוע מכל מאחוריה ואז ההודעה [&hellip;]</p>

<p>כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? &quot;לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי [&hellip;]</p>