איך זה מרגיש להיות ערבה בסוכות?

קוראים לי ערבה.

ההורים שלי קראו לי על שם האיזור בארץ, לא הכביש. האיזור היפהפה והקסום שבו הם הכירו.

כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא בהכרח שם קל, בטח לא בסוכות. בילדות הקניטו אותי שאין לי טעם ואין לי ריח. היום מוזר לחשוב על זה, אבל אז נעלבתי.

לפני שבועיים חברה חרדית התקשרה ודיברנו קצת על החגים, היא צחקה ושאלה אם אני יודעת שערבה מסמלת חילונים בעולם החרדי- ללא תורה ומעשים טובים, ואתרוג מייצג את החרדים הצדיקים שיש להם גם תורה וגם מעשים טובים. זה שעשע אותי מאוד. לא היה לי מושג…

הבוקר נסעתי בכביש וראיתי אישה מבוגרת שניסתה להזיז דלת. עצרתי ועזרתי לה להעביר אותה. היא כל כך התרגשה. היא אמרה שלא רצתה להעיר את בעלה ויש לו כאבי רגליים ושהיא רק רצתה לפנות את זה למקום שהמועצה תאסוף לפינוי והיא חשבה שאלוהים יעזור לה. כשהיא שמעה שקוראים לי ערבה היא הייתה בדמעות. דווקא בסוכות היא זקוקה לעזרה וערבה באה לעזרתה. סימן שאלוהים מקשיב ועוזר לה.

חייכתי ושמחתי לזכות במצווה הזאת, שקרתה בדרכי לגמרי במקרה ואחר כך חשבתי על האירוניה בכל העניין.

איזה מזל שקראו לי ערבה דווקא בסוכות בדיוק בשביל היום, שמשהי יכלה להודות לכוח עליון ודרכו להודות לי.

וכמה ש*אני* לא צריכה תורה בשביל להיות בהוקרה לאלוהימא ולכל החסד והאמת שנוכחים בחיים שלי יום יום שעה שעה. שנמצאים ממש בתוכי.

והאישה החזקה והיקרה הזאת, שלא ביקשה עזרה, שרצתה לעשות משהו טוב בעצמה, שמחה להיעזר בי ושימחה אותי כל כך.

כמה אנחנו יכולים לעזור ולשמח, אם רק נפקח עיניים וניקח בשתי ידיים את ההזדמנויות האלה.

תודה לאבא ואימא על השם שלי ותודה לבוראת עולם על רגעים קטנים של חסד

חג סוכות שמח!

מנציגת הערבות עלי אדמות 🙂