פוסט חנוכה לא חגיגי: המאבק שלי בין החושך לאור

אותגרתי לא מזמן באתגר התודות (להודות ל3 אנשים במשך 7 ימים בסטטוס בפייסבוק). אני מתה על זה. אני נושמת הוקרת תודה באופן יומיומי, תודה לאלה יש לי הרבה על מה להודות וכיף לי גם לשתף את זה. אבל מהיום הראשון יש משהו שאני שומרת בבטן. יש תודה צינית שחונקת לי את הגרון והשבוע לצערי נוספה עוד תודה כזאת, שהיא התרסה יותר מהכל שיושבת לי על הנשמה. כך יצא שרשמתי 6 ימים תודות וביום השביעי לא כתבתי כי לא רציתי להעלות את זה על הכתב בכלל.

אבל עכשיו חג האורות ואני מוצאת את עצמי מתעסקת יותר ויותר במאבק הפנימי שלי בין החושך לאור, בחוסר הקבלה של החושך או אולי בפחד הגדול מהחושך הזה ורצון עז להדליק יותר אור. אז כדי להדליק את האור, צריך להכיר בחושך וברשותכם אני אוציא מהבטן את התודות שמכרסמות בי.

1. בעקבות הפרשה של יונתן היילו(נשפט ל20 שנה בכלא אחרי שרצח את מי שאנס אותו ואיים על חייו): תודה שאני לא כהת עור, ליתר דיוק לא ממוצא אפריקאי, תודה שאני לא מגיעה ממשפחה ענייה, תודה שמעולם לא סבלתי מהתעללות ממושכת ומחיים תחת איום, תודה שיש לי הרבה אנשים שאוהבים אותי שיערבו ליושרה שלי, שיאמינו בטוב שבי, שיטפלו בי אם יפגעו בי, שיקבלו אותי גם בחולשתי. (לאתר המאבק שלו)

2. בעקבות המקרה של מאיה-גאיה (ורד לב) (התאבדה השבוע אחרי שלא הצליחה להביא לכתב אישום נגד אביה שאנס אותה מגיל 3): תודה על כך שנולדתי להורים אוהבים, תומכים ודואגים שמעולם לא יעשו משהו כדי לפגוע בי ותמיד ינסו להגן עלי. תודה על כך שאבא שלי, הדודים שלי, הבני דודים שלי וכל קרובי המשפחה הגברים שלי מעולם לא גרמו לי לחוש מוטרדת או חוסר נוחות על בסיס מיני. (לעצומה שקוראת לבטל את חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות)

יונתן ומאיה מתחברים לי בכך ששניהם קורבנות של מציאות שאם הייתי נולדת אליה הייתי גם בוחרת באלימות או במוות. יונתן ניסה להתאבד כמה פעמים ומאיה הצליחה להתאבד השבוע בבדידות נוראית. המקרים האלה הם מקרי קצה של חושך גדול שכשאני מציצה עליו, אני מרגישה כעל סף תהום, הם קורעים לי בור בנשמה. ומובילים אותי לתובנה שאנשים חווים את החיים בצורה הפוכה ממני, בסבל שלא יתואר, בלי יכולת לתת אמון בעולם, מתוך ניסיון חיים שרק לדמיין אותו מעלה בי בחילה.

יש גזענות, אלימות, אבות ואימהות שמתעללים בפעוטות שלהם, א/נשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות שלא יראו צדק בגלל שהמערכת צודקת יותר למי שיש כסף, מקרה אחד הוא מהקצה של שולי החברה והמקרה השני ממשפחה 'נורמטיבית' של רופאים אשכנזים.

חושך, עלטה, אפילה, אין שם אור ובמקרה של מאיה גם לא יהיה אור, כי היא התאבדה ולא תראה את הצדק נעשה. זה הופך לי את הבטן.

וגם בתוכי יש חושך, יש רגעים שאני שונאת, מתמלאת כעס ועצבים, רוצה לפעול באלימות, להיות אגרסיבית, לנתץ, לפרק, לקלל. זה קיים גם בי. האימהות הביאה אותי להיות מסוגלת להכיר בזה. זה קיים בכולנו החושך הזה, נגיש וזמין לכל.

אבל יש גם אור. כל פעם שאני מניקה את דריה אני יודעת שיש אור והוא גדול! כל שקיעה, כל רגע של פליאה מול מדבר דומם ורוח מלטפת, כל מעשה קטן של אדיבות, חיוך אמיתי מהלב מאדם לא מוכר, או אישה שהצילה חיה או ילד קטן. יש אור גדול והוא נוכח בחיים שלי בעוצמות, מתנגש עד כדי סינוור בחושך הזה שהוא נתקל בו.

דווקא בגלל שהחושך בתוכי, הבחירה באור מרגשת וממלאה עד שלפעמים אני מרגישה שהטוב גולש ממני הלאה לאין סוף.

שבוע שעבר התחלנו גמילה מהרדמות תוך כדי הנקה. דריה עוד רגע בת שנה וקראתי מאמר מעניין על זה שילדים צריכים גם לבכות, כמו שאנחנו צריכים לבכות. דריה לא בכתה כמעט עד עכשיו, רק כשהייתה חולה או כאב לה, קל לשלוף ציצי, להרגיע וכך דריה לא הגיעה למצב של בכי. עד שבוע שעבר, הלילה הראשון היה כמו להיות בחדר עם נרקומן מיניאטורי שלא קיבל את המנה שלו. צרחות (כאילו אני שוחטת אותה), בכי עז, זריקה של הגוף, בעיטות ואגרופים. ככה שעה וחצי. ואני הסתכלתי עליה וחשבתי על עצמי, על מה היה אם הייתי נותנת לעצמי לבכות ככה באמת, להרגיש במלוא העוצמה את כל הכאב, העצב, הכעס והפחד שהצטברו בי כל השנים, למרר בבכי, לצעוק ולזרוק את עצמי בלי חשבון לאף אחד, אבל בעיקר בלי חשבון לעצמי. שכבתי שם ואמרתי לה בקול רגוע שאני אוהבת אותה והיא בטוחה ושהיא יכולה לשחרר את הכול.

נראה לי שהבכי שלי תקוע. לא מסוגל להשתחרר. ובא לי לבכות על מאיה ועל יונתן ועל אלף סיפורים עם סופים רעים שבהם המערכת דורסת ואנשים נקלעו למצבים בלתי אפשריים. בא לי לבכות על כל אימא שלא יכולה להאכיל את הילדים שלה בגלל עוני, בעוד אנחנו זורקים כל כך הרבה. בא לי לבכות על כמה אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים לשנות בעוד המציאות הקיימת ממשיכה רק כי אנחנו מאמינים בה. בא לי לבכות על כל הילדים החולים או האנשים החולים שהם עדיין ילדים. בא לי לבכות על זה שאנחנו מפסיקים לשחק. בא לי לבכות.

אבל הכי בא לי לשנות, להדליק נר שידליק לפיד שידליק מדורה שתדליק אהבה, קבלה, חמלה, שמחה, טוב ונדיבות.

באנו חושך לגרש

בידינו אור ואש

כל אחד הוא אור קטן

וכולנו אור איתן

חג שבו נגביר את האור בעצמנו, בסובבים אותנו ובחברה כולה

ממליצה לאתגר את עצמם בהגברת האור: אתגר הפרגונים של תנועת שמח"ה– מוזמנים לשתף ולפרגן